קץ הדיקטטורה וראשיתה של הדמוקרטיה בפורטוגל. בשנים 1932-1974 שררה בפורטוגל דיקטטורה צבאית שמרנית ומסוגרת, אשר שימרה ותיחזקה באדיקות את האחיזה הקולוניאלית במושבות באפריקה ובאסיה, ומאידך הזניחה כמעט את כל תחומי הכלכלה והחברה במדינה.
הונהגה מדיניות כלכלית מרסנת ומצמצמת, במטרה לצמצם את חובותיה של המדינה מתקופת מלחמת העולם השניה, וגם בשל הצורך לממן את נוכחותם של כוחות הצבא הפורטוגלי מעבר לים, כדי להבטיח את השליטה במושבות.
בשנות ה-60, כאשר ההוצאות הצבאיות תפחו לממדים חריגים בשל מלחמות העצמאות של אנגולה, מוזמביק וגינאה, נאלץ משטרו של סלזר להיפתח להשקעות זרות, אשר זרמו למדינה יחד עם רעיונות חדשים ברוח התקופה, כמו דה-קולוניזציה וליברליזם.
בשנת 1968 לקה סלזר בשבץ מוחי והוחלף על ידי מרסלו קאיטנו, שהמשיך את השלטון הדיקטטורי ושלט במדינה עד 1974.
בשנת 1973 החלו להישמע קולות בקרב הפיקוד העליון של הצבא הפורטוגלי, ובראשם קולו של מפקד הצבא, אטוניו דה ספינולה, המתנגדים להצבת קצינים פורטוגליים במושבות באפריקה.
דה ספינולה, שהיה דמות מרכזית בהתגבשותה של התנועה שהפילה בסופו של דבר את הדיקטטורה, פרסם בשנת 1974 ספר בשם "פורטוגל והעתיד", בו הוא שלל את מדיניותה של הממשלה במושבות באפריקה ותמך בניהול משא ומתן לסיום המלחמות, בהענקת אוטונומיה לקולוניות, ובהדחתו של קאיטנו.
באותה שנה התגבשה קבוצה אשר מנתה כמה מאות קצינים שהתנגדו למלחמות באפריקה, ואשר נודעה בשם "תנועת הכוחות החמושים" (Movimento das Forças Armadas, ידועה גם כ-MFA).
בתאריך 25 באפריל ביצעה הקבוצה מהפכה, כמעט ללא שפיכות דמים, אשר זכתה לכינוי "מהפכת הציפורנִים" על שם פרחי הציפורן שנעצו החיילים בקני הרובים שלהם, ואשר הביאה קץ לדיקטטורה הארוכה ביותר במערב אירופה.
בשנת 1976 אימצה פורטוגל חוקה חדשה וליברלית, ופרחי ציפורן היו לסמל לאומי לשלום וחירות.
