רגיפה הוא לחם פורטוגלי מסורתי בעל שורשים תרבותיים עמוקים, במיוחד בצפון המדינה. מקור המילה רגיפה הוא בערבית האנדלוסית (ar-rgaifâ) או בערבית המודרנית رَغيف, שהוא לחם שטוח המיועד לחלוקה.
אם נרצה לתאר את הרגיפה בפשטות, זהו לחם חיטה, בעל קרום רך דק וזהוב, בעוד שתוכו רך וגמיש ומעט מתוק. צורתו היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר שלו, כמעט תמיד בצורת עיגול, לרוב קלוע לצורת צמה שזורה, שנועד להיות מונח במרכז השולחן ולהיבצע ביד. במאפיות של ולונגו ופֶנאפייל, נוכל למצוא גם רגיפה בצורת ספירלה או לולאה כפולה, זהו סגנון מורכב יותר הנפוץ ב אופן מסורתי באזור זה של המדינה. אמנם הרכיבים מסורתיים הם קמח חיטה, מים, שמרים (לעתים קרובות מותססים באיטיות או מחמצת) ומלח, אך בהזדמנויות חגיגיות ניתן לטעום בו גם ביצים, חלב, חמאה או סוכר. ישנן גם גרסאות בטעם קינמון או שומר, הפופולריות מאוד בתקופות כמו חג הפסחא או חגי עלייה לרגל.
בעיר פורטו, ניתן למצוא רגייפה בכל מאפייה, לעיתים בכל יום בשבוע, על אף שחלק מהמאפיות המסורתיות יותר יאפו אותה לקראת הסעודה השבועית ביום ראשון. המקומות הידועים ביותר לרכוש בהם רגייפה הם רשת מאפיות "פדריה ריביירו" ברחבי העיר או ב"קאסה פַּרדַל". גם המאפיות באזור בוליאו ידועות באיכותן ובטעמן. לדעתנו ביקור בוואלונגו הוא אפשרות נהדרת לטעום!
יותר מסתם לחם, הרגיפה מייצגת דו-קיום של מסורת ויום-יום. בעבר הרגייפה הייתה חלק בלתי נפרד מפסטיבלים דתיים, עלייה לרגל וחגיגות חקלאיות, ולעתים קרובות היא נישא כמנחה או מתנה. כיום, היא עודנה מרכיב עיקרי במאפיות ובשווקים, במיוחד באזורים כמו פורטו, פנאפייל, וואלונגו או סנטה מריה דה פֵיירה. את הרגייפה נאכל כפי שהיא, או מרוחה בחמאה, גבינה או ריבה, והיא סמל של קהילתיות ומסורת.
