ז'וזה סאראמאגו (1922-2010) היה אחד מגדולי הסופרים הפורטוגזים, והיחיד אשר זכה בפרס נובל לספרות, בשנת 1998.
סאראמגו נולד ב-Azinhaga (נהגה: אזיניאגה), כפר קטן במחוז Ribatejo (נהגה: ריבאטֶז'ו), למשפחה צנועה בעלת קשיים כלכליים, ועקב כך הוא לא השלים לימודים בבית הספר. עם זאת, הדבר לא מנע ממנו להפוך לקורא נלהב ולאוטודידקט, ולפתח סגנון ספרותי ייחודי ויוצא דופן.
הרומן הראשון שלו, "Terra do Pecado" (בתרגום מילולי: "אדמה של חטא"), אשר יצא לאור ב-1947, לא זכה להצלחה רבה, ולכן סאראמאגו חדל מפרסום סיפורת נוספת, ורק בשנות ה-70, לאחר קריירה כעיתונאי, מתרגם ועורך ניסה שוב את מזלו. ההכרה הספרותית הגיעה בעקבות פרסום הספר "Levantado do Chão" (יצא לאור ב-1980, בתרגום לעברית יצא הספר בשם "מורם מעפר"), אשר מתאר את דיכויים של עובדי הכפר, בו גם החל להשתמש בסגנונו הספרותי הייחודי: עיסוק בנושאים עמוקים ואוניברסליים, כתיבת פסקאות ארוכות ומשפטים מתמשכים שבהם סימני הפיסוק המסורתיים מוחלפים, לעיתים קרובות, בפסיקים, כדי לסמן את שטף הדיבור. כמו כן, הדיאלוגים משולבים בטקסט ללא מקפים, מה שתורם גם כן לאפקט של דיבור בעל פה וקצב מתמשך. גישה סגנונית הזו מעניקה לנרטיבים שלו גוון כמעט מיתי, שמתקרב למסורת שבעל-פה ולזרם התודעה.
ריאליזם קסום וביקורת חברתית מאפיינים כמה מיצירותיו, כגון "Memorial do Convento" (שיצא לאור ב-1982, ובעברית נקרא "דברי ימי מנזר"), שהקנה לו תהילה בינלאומית, וכן " Reis O Ano da Morte de Ricardo (אשר יצא לאור בשנת 1984, ותורגם לעברית "שנת מותו של ריקראדו רייש"), רומן המתכתב עם אחד ההטרונימים של המשורר הפורטוגזי הנודע, פרננדו פסואה.
סאראמאגו נותר נאמן למחויבותו האידיאולוגית, לה זיקה לקומוניזם, לאורך כל חייו, וביקורתו החברתית עוררה בקרב הציבור הערכה רבה לצד ביקורת נוקבת. למשל, ספרו "O Evangelho Segundo Jesus Cristo" (אשר יצא לאור בשנת 1991, ותורגם לעברית בשם "הבשורה על פי ישו") מציג חזון אנושי ושנוי במחלוקת של דמותו של ישוע, ועל כן עורר סערה ציבורית רבתי בקרב החברה הקתולית הפורטוגזית המסורתית.
למרות זאת, סאראמאגו המשיך לחקור נושאים פוליטיים, היסטוריים ואקזיסטנציאליים, למשל ביצירתו “Ensaio sobre a Cegueira" (אשר יצא לאור בשפת המקור ב-1995, ותורגם לעברית תחת השם "על העיוורון"), אלגוריה עוצמתית על שבריריותה של הציוויליזציה ועל התנהגותם של בני אדם במצבי קיצון.
יכולתו של סרמאגו לבחון מחדש את ההיסטוריה והחברה באופן ביקורתי ודמיוני בה בעת היא שהובילה לזכייתו בפרס נובל לספרות בשנת 1998. האקדמיה השוודית הדגישה את יכולתו "להפוך מציאות אשלייתית למובנת", כמו גם את מחויבותו לאנושיות.
משנות ה-90 ואילך, בחר סאראמאגו לגלות מרצון מארצו ולחיות באיים הקנריים, באי Lanzarote, ככל הנראה בעיקר בשל המחלוקת המשמעותית אשר עורר ספרו "הבשורה על פי ישו" בפורטוגל. סאראמאגו חי באי וכתב בו עד לפטירתו בשנת 2010, בגיל 87.
מורשתו הספרותית עודנה חיונית לספרות העולמית, והיא ממשיכה לאתגר את הקוראים לחשוב על משמעות הקיום האנושי כאוסף של פרטים וכחברה.
